לעיתים קרובות אני רואה הורים מטיילים עם ילדיהם, יד אחת אוחזת בידו הקטנה של הילד, השנייה אוחזת בנייד הצמוד לאוזן.  אני תוהה עם מי יצא ההורה לטייל עם הנייד או עם הילד?

אך לפני שאשפוט אחרים, אשתף בארוע שגרתי בביתי: אני יושבת ומשחקת עם בני, כשלפתע מקבלת הודעת SMS.  אני לוקחת את המכשיר לידיי, קוראת, משיבה, מניחה וחוזרת בחיוך לשחק עם בני.  עוד לא חלפו דקותיים, והנייד מצלצל, בני מביט בי בעיניו התוהות… אני מביטה בבני, לא נעים שוב להפסיק את הביחד שלנו, אך הסקרנות מנצחת. אני עונה, משוחחת, וכשבני מתחיל להכנס לאי שקט, אני מעירה לו ונוזפת במבט מאיים היות ומפריע לי לנהל את השיחה… 

המחשב, הנייד והאנטרנט השתלטו על חיינו! מה עושים??

על מנת שחידושי הטכנולוגיה יוכלו להעשיר את חיינו וחיי ילדינו, עלינו ללמוד לנהל אותם ולא שהם ינהלו אותנו.  האנטרנט והנייד אינם חייבים לחבל בזוגיות ובזמן האיכות עם הילד.  בידינו הבחירה והיכולת לתחם ולא לאפשר ל”אורחים בלתי קרואים” לחדור למרחב שלנו ללא הזמנה.  על ההורה להכיר בצורך הטבעי של הילד לקבל לזמן מה את מלא תשומת הלב, בייחוד בעת המפגש שלאחר חזרת ההורה מהעבודה, והילד מהמסגרת בה שהה.  בחירתו של ההורה בילד, על פני שיחות ו”פולשים אחרים” מקנה לילד בטחון כי ההורה אוהב אותו, מתעניין בו ורוצה בקרבתו.  כאשר ההורה מנסה לתמרן בין שיחה, מייל, ו”זמן איכות” עם הילד, הילד חווה עצמו בלתי רצוי, נזנח וננטש. כתוצאה מגביר מאמציו לגרום להורה להכיר בצורך שלו למלוא תשומת הלב, כדי לחוש חווית בטחון של אהבה וקבלה לה זקוק כל-כך. מאמצים אלו, הבאים לידי בטוי במניפולציות שונות של ACTING OUT, בד”כ נתפסים ע”י ההורה כ”חונקים”, תלותיים ומרגיזים. 

הורים המצליחים לתחם זמן הורה-ילד ללא “פולשים זרים”,(איכות הזמן חשובה ולא אורכו), זוכים כפול: ההורה – בתענוג שבבלוי זמן איכות עם הילד ללא הצורך להיאבק בו זמנית במספר חזיתות, גם אם ווירטואליות, והילד – שחש בטחון וקבלה אמיתית ללא תנאי. ילד המתמלא בתחושה זו יוכל אח”כ ביתר קלות “לשחרר”, להעסיק את עצמו, ולאפשר להורה להמשיך ולהתעסק ב101 מטלותיו.